<h1>שבלי הלקט סימן קכ"ו</h1>
<h2>דף ג:</h2>
בתפילת המנחה נהגו לומר אתה אחד ושמך אחד. ומצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל מצינו באגדה למה נברא מעשה בראשית בששה ימים ולא בפחות או ביותר. מיכן אתה למד אלהותו שלהקב"ה, שהששה ימים הם ג' כתות עדים הראויין להעיד והן מעידין על הקב"ה שהוא אחד ואין אחר זולתו והוא ברא את העולם כולו למטה ולמעלה והוא ראשון והוא אחרון. וב' ימים מעידין על ישראל שהן גוי אחד ובחר בו אל אחד ואלהות מלכותו עלינו. וב' ימים מעידין על השבת כי בו' ימים עשה הכל וביום השביעי שבת וינפש, וציוה לעמו לנוח בו ולשבות בו זכר למעשה בראשית. נמצא כי הן מעידין באשר הם אדונים משובחים ומלכים, הקב"ה הוא אדון ומלך ומתגאה על הכל, ישראל אדונים ומלכים וסגולים מכל העמים, השבת יום מנוחה ויום חירות כאדון ומלך על כל הימים. ואילו שלשת האדונים ומלכים חוזרין שלשתן ומעידין זה על זה. הקב"ה וישראל הן מעידין על השבת, שנבחר מכל הימים לנוח בו, והוא מיוחד בין שאר הימים, דכתיב (תהלים קל"ט, ט"ז) ימים יוצרו ולו אחד בהם, זה שבת שהוא הנבחר מכל. ויום זה אחד להקב"ה, זיכר לעדות יצירת העולם מעשה ידיו. וישראל ושבת הן מעידין על הקב"ה שהוא אחד והכל נעשה בדברו, והוא המקדש את ישראל והשבת, דכתיב (שמות ל"א, י"ג) כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני יי' מקדשכם, וכתיב (ויקרא י"א, מ"ד) והייתם קדושים כי קדוש אני, וכתיב (בראשית ב', ג') ויקדש אותו כי בו שבת. והקב"ה והשבת הן מעידין על ישראל שהן סגולה מכל העמים וקדושים, (אחד), וגוי אחד בארץ, והם נצטוו להקדיש את אלהי ישראל ולקדש את יום השבת. נאה לאל אחד להתייחד בגוי אחד ביום מיוחד. על כן אומרים בשבת במנחה אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ובשם גאון אחר מצאתי כך משמע סדר התפילה. הקב"ה שהוא אחד נתן לעמו ישראל שהוא גוי אחד יום שבת שהוא אחד ונבחר מכל הימים. וכן נדרש בבראשית רבא אמר הקב"ה ששת ימי יצירה כולם זוגים הן ויום שביעי אין לו בן זוג יהא ישראל בן זוגו, הה"ד (שמות כ', ח') זכור את יום השבת לקדשו. אמר הקב"ה לישראל הוי זוכר לאותו יום שאמרתי ישראל יהא בן זוגך. תפארת גדולה, זהו לשון זיווג, כמו תפארת אדם לשבת בית (ישעיה מ"ד, י"ג) עטרת ישועה, כמו אשת חיל עטרת בעלה (משלי י"ב, ד'). יום מנוחה וקדושה לעמך נתתה, כך ראוי לומר שהרי בסוף הלשון אומר ינוחו בו, שהוא לשון זכר, ומי שאינו אומר יום מנוחה, צריך לו לומר ינוחו בה, שכל הלשון שלמעלה הוא לשון נקבה וכן אמר הר' שלום ביר' יצחק זצ"ל שכך אומרים בנרבונא. נשוב לדברי רבינו שלמה זצ"ל תפארת גדולה ועטרת ישועה מנוחה וקדושה לעמך נתתה, כדכת' (שמות ט"ז, כ"ט) ראו כי יי' נתן לכם את השבת. ואמרו רבותינו ז"ל כל השומר שבת כראוי מקרב את הישועה, שנאמר (ישעיה ל', ט"ו) בשובה ונחת תושעון. בשובה ונחת, זה שבת, וכן הוא אומר (שם ל"ב, י"ח) וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות. ובמדרש תילים דורש זה המקרא ואומר אם ישמרו עמי משמרת שבת יזכו לישב בנוה שלום. ואף בבראשית רבא מצינו כי בו שבת מכל מלאכתו, אתמהא. לא כן אמר ר' ברכיה בשם ר' יהודה ביר' סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, ואת אמר מלאכתו, אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא לא בעמל ולא ביגיעה. ומה נברא בו. פי' בשבת. שאנן ובטח שלוה והשקט. ולכך אמרינן בשבת במנחה מנוחת שלום השקט ובטח. וכמדומה שאף הדורש של בראשית רבא כשהוציא זה הלשון סמך על המקרא דכתיב (שם) וישב עמי בנוה שלום, לפי שהמקרא נדרש על שמירת שבת. ולפי ששתי המקראות נדרשין על שמירת שבת קבעו חכמים בתפילה לשון המקראות תפארת גדולה ועטרת ישועה, מבשובה ונחת תושעון, מנוחת שלום השקט ובטח, מוישב עמי בנוה שלום. ולפי שהאבות שמרו משמרת השבת, כדכת' (בראשית כ"ו, ה') וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי, שאפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, ואמר (שם י"ח, י"ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. בניו, זה יצחק. ואת ביתו, זה יעקב. לכן אנו מזכירין האבות בתפילה. גילה באברהם. רינה ביצחק. יעקב ובניו במנוחה. מצינו בבראשית רבא גיל יגיל אבי צדיק (משלי כ"ג, כ"ד) זה אברהם. בשעה שנתבשר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך (בראשית ט"ו, ד') באה שמחה וגילה בליבו, שנאמר (שם י"ז, י"ז) ויפל אברהם על פניו ויצחק, שהיה שמח ועלז בלבו על שהבטיחו הקב"ה לעשות לו נס כזה. רינה ביצחק, כתב אחי ר' בנימן נר"ו אחרי שמצינו שנדרש גיל יגיל אבי צדיק על אברהם, נמצא שיצחק הוא הצדיק, והרי מצינו רינה אצל צדיקים, שנאמר (תהלים ל"ג, א') רננו צדיקים ביי', לכך ייסדו יצחק ירנן. עוד. צדיק בגימטריא ר"ד, הוסף בו ד' אותיות, הרי ר"ח, כמניין יצחק. נשוב לדברי רבינו שלמה זצ"ל רינה ביצחק, לפי שמצינו באגדה רננו צדיקים ביי', כשהצדיקים רואין שכינתו של הקב"ה מיד הן אומרים שירה. כשאמר יצחק לאביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה (בראשית כ"ב, ז') השיב לו אברהם לעולה בני. מיד רינן יצחק ואמר שירה. ומה שירה אמר שיר שלקרבן. יעקב ובניו ינוחו בו. לפי שמצינו בבראשית רבא ויחן את פני העיר (שם ל"ג, י"ח) שנכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום. הדה אמרה ששמר יעקב אבינו את השבת. ואחי ר' בנימן נר"ו כתב יעקב ובניו ינוחו בו, ולא אברהם ובניו, ולא יצחק ובניו, שהרי בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו אינם נחים. וזהו שכת' (שמות ט"ז, כ"ט) ראו כי יי' נתן לכם את השבת, לכם ולא לאומות העולם. ומצינו אגדה אמר ר' יוסי ביר' חנינא גוי ששימר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה, לפי שלא נצטווה עליה. ולמה, אמר ר' חייה בר אבא אמר ר' יוחנן בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומשיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס ראשו ביניהן אינו חייב מיתה וכך השבת, היא אות בין הקב"ה ובין ישראל, שנאמר (שם ל"א, י"ז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, לפיכך כל גוי שבא ומכניס עצמו ביניהן עד שלא מל חייב מיתה. ורבותינו אמרו, אמר לו משה רבונו שלעולם לפי שלא נצטוו גוים על השבת שמא אם מקיימין אותה, אתה נושא להם פנים. אמר לו הקב"ה חייך, אפילו הן עושין כל מצוות האמורות בתורה מפילן אני לפניך, שנאמר (דברים ב', ל"א) ראה החילותי וגו'. מנוחת אהבה ונדבה. זה מוסב על האמור למעלה יום מנוחה וקדושה לעמך נתתה. יש מפרשין, מנוחת אהבה ונדבה, שנדב הקב"ה לתתה לישראל מאהבתו בם, אבל לא ששאלוה. מנוחת אמת ואמונה. יש מפרשין, שיש לנו עדות בדבר שהשבת הוא יום המנוחה ולא אחר, כגון נהר סמבטיון, ואש גיהנם, ובעלי זכורים. ובמדרש ר' תנחומא ראו כי יי' נתן לכם את השבת, ראייה היא לכם כנגד אומות העולם מן המן שאינו יורד בשבת. מנוחת שלום השקט ובטח. כבר פירשנוהו למעלה. מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. יש מפרש' על שם האגדה האמורה בבראשית רבא ויברך ויקדש. מלך בשר ודם כשהוא נותן אשטטיבא אינו נותן דונטיבא. וכשהוא נותן דונטיבא אינו נותן אשטטיבא. אבל הקב"ה כשהוא נותן אשטטיבא הוא נותן דונטיבא. הה"ד ויברך ויקדש. ולמשה עבדך בסיני אמרת פני ילכו והניחותי לך (שמות ל"ג, י"ד) כתב אחי ר' בנימן נר"ו צא ולמד שבזכות שבת נתרצה הקב"ה לישראל על מעשה העגל, שהרי בהילכות שבת היו עסוקין, כדכת' (שמות ל"א, י"ג) אך את שבתותי תשמרו, ושמרו בני ישראל את השבת (שם, שם ט"ז) וכת' בתריה (שם, שם י"ח) ויתן אל משה ככלתו, וירא העם כי בושש משה (שם ל"ב, א') וכן בשעה שנתרצה להם וציום על מעשה המשכן הזהירם על השבת תחילה, כדכת' (שם ל"ה, א') ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (שם, שם ב') ששת ימים תעשה מלאכה ואחר כך ציום על מלאכת המשכן. וזהו שאמר פני ילכו והניחותי לך. בזכות והניחותי לך, בזכות שבת שהוא יום מנוחה.
